ההרשמה לקורסי מכוונים בירושלים ותל אביב בעיצומה 02-6222892

לפזר את הערפל - הסוד של האנשים שלא נעצרים

 

זה יכול לקרות כשמסתכלים על ערמת כביסה ענקית שצריכים לסדר, או על כיור מלא כלים, לי באופן אישי זה קורה הכי חזק כשאני מסתכל על חדר מבולגן עם המון פרטים של הילדים. תחושת חוסר אונים שמרפה את ידי, מאיפה מתחילים???

בנוגע למשימות השוטפות של הבית רובנו מתורגלים להוציא אנחה ולהתחיל לעבוד, אבל הבנה מעמיקה של ה'אוף', ומה בעצם מתרחש בפנים טומנת בחובה את אחד הסודות של אנשים אפקטיביים.

הדבר שעוצר אנשים יותר מכל הוא ערפל, כאשר לא ברור לנו מה אנחנו צריכים לעשות אנחנו נעצרים. ממש כמו כשעומדים לפני מקרר מעדני החלב באורך 20 מטר שיש בו עשרות אפשרויות ואנחנו לא יודעים מה לבחור, בסיטואציה הזו הרבה אנשים יעדיפו לא לקנות בכלל, מאשר לעמוד ולהתלבט.

מה בעצם קורה כאן? ובכן, צורת המחשבה הבסיסית ביותר שלנו היא הדמייה של העתיד. ממש כמו שאנחנו מצפים למצוא את חדר השינה שלנו מעבר לדלת כפי שהוא היה שם אתמול, ואת השמש שתזרח מחר. בכביש שאנחנו מכירים אנחנו נוסעים הרבה יותר מהר, כי אנחנו יודעים לדמיין את מה שיהיה מעבר לסיבוב. נסעתי בשבוע שעבר בכביש הבקעה בלילה, נעזר בתמרורים שמצביעים על העיקול הבא בדרך, בלעדיהם הייתי נוסע יותר לאט. למרות זאת תושבי האזור עקפו אותי בחופשיות במקומות שמבחינתי היה פשוט חושך 100 מטר לפני, מי שמכיר את הכביש לא מפחד למהר שם, הוא הרי יודע מה יש בהמשך.

כשאני עומד מול הבלגן של הילדים תמונת העתיד שנוצרת אצלי היא שאני הולך עם הצעצוע שאני רואה לפני, ולא מוצא לו מקום ראוי. אני מעביר את עיני לגרב שמונחת בצד, ולא ברור לי למי היא שייכת, כך שלמעשה אין לי תמונת עתיד בהירה של המשימה שלפני.

הרגע שבו אנחנו נעצרים הוא הרגע שבו הדמיון שלנו לא יודע להציג לפנינו, את העתיד לקרות מעבר לסיבוב.

 

אבל אשתי לא מבינה למה אני עומד חסר אונים, כי לה לגמרי ברור איפה הדברים צריכים להיות והיא יכולה לראות בדמיונה את הדברים מגיעים למקום.

אם הבנו את המנגנון הזה  אפשר עכשיו ליישם אותו בכל מטרה בחיים. כשאנחנו מסתכלים על רשימת המשימות שלנו אנחנו עלולים להכנס לאותו ערפל, לאותו כלום שהמוח שלנו מתקשה לפעול בו.

לדוגמא אם המשימה שרשמתי לעצמי אומרת, לטפל במה שקורה לבן שלי בצד החברתי בכיתה, או בעבודה לקדם את אתר האינטרנט שלי. המשימות הללו לא מגדירות את הצעד הבא והמוח שלנו מתקשה לדמיין את העתיד. במצב כזה אנחנו נכנסים לערפל ולרפיון, כי לא ברור לנו מה הצעד הבא.

מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתרגם כל פרייקט גדול או משימה מעורפלת לצעד הבא המוגדר היטב.

למשל לקבוע שיחה עם המחנכת, עדיף בהרבה על לטפל במצב החברתי של הבן שלי.

במקום לכתוב לקדם את האתר, לכתוב את הצעד הבא שהוא, להרים טלפון לגיסי שמבין בעניין ולבקש ממנו שיחה של חצי שעה להבין מה האפשרויות העומדות בפני.

אם תלמדו להתייחס כך לכל נושא שעולה תראו שהפעמים שאתם דוחים משימות מצטמצמים מאד, ויכול להיות שתגלו שאתם בכלל לא דחיינים.

האתגר כאן הוא לקבל את הצמצום, הרי הכוונה שלנו היא לקדם את האתר וליצור לילד שלנו חיים חברתיים טובים. אבל האמת היא שבחיים שלנו אנחנו תמיד עושים רק משימות קטנות ולעולם לא עושים פרוייקטים.

כלומר בעולם המציאותי של הפעולות הזמן והיומן, כל פרוייקט גדול מורכב רק מצעדים פשוטים וקטנים, שאף אחד מהם איננו מכיל את המשמעות הגדולה שאנחנו מייחסים לפרויקט או למטרה.

גם אם ממש בא לי לקדם את האתר של כוונה עוד יותר, בסופו של יום פרוייקט כזה יראה ממש בנאלי כמו כל פרוייקט אחר. אי אפשר לקדם אתר, אפשר רק לשלוח מייל ועוד מייל, אפשר לכתוב תוכן מעניין ולהעלות, אפשר לשים מודעה בפייסבוק וכו' אין פעולה שנקראת 'לקדם אתר' זו כוונה או מטרה ולא פעולה.

מבחינתי העבודה שלי היא להניע אנשים, ללמד, ולנהל את העסק שלי, אבל הילדים החכמים אומרים את האמת הפשוטה, "אבא עובד במחשב" וזה הרבה יותר מציאותי.

אם אני רוצה לקדם את הילד שלי ביחסים שלו בחברה, האם אני יודע להפוך את השאיפה הזו לפעולות מוגדרות?. לא פעם התסכול שאנחנו חשים בנושאים כאלו, נובע מכך שאנחנו בערפל. בעצם אם אני לא יודע להפוך את הפרוייקט לפעולות קטנות ומוגדרות, כנראה שאני לא יודע לעשות אותו בכלל. כי מה שאי אפשר לדמיין אי אפשר גם לעשות, וכל מטרה גדולה או חשובה מורכבת מפעולות פשוטות.

מה עושים שאשר אנחנו בערפל? מגדירים לפחות את הצעד הבא ומתחילים לזוז. הסוד של האנשים האפקטיביים הוא לא להיעצר, להכיר את ההרגשה כשעולה הערפל, ולפזר אותו בהגדרת את הפעולה הבאה. גם אם אנחנו עדיין לא יודעים את כל הדרך, יש לנו את הפעולה הבאה שתקדם אותנו בצעד אחד.

Close

50% הושלמו

התחבר לכוונה

הרשם והישאר מעודכן