לא אחת האתגר הגדול בחייהם של מתאמנים ומאמנים הוא להביא את פריצת הדרך הביתה, להביא לידי ביטוי את השינוי שאנחנו עוברים באימון, בקריירה ובעצמנו, אל המסגרת המשפחתית.

כאשר גם הסביבה המוכרת כל כך, בה קיימים דפוסים ותיקים וחזקים, משתנה ומקבלת את מי שהפכנו להיות. זו הנקודה בה נשלם התהליך.

השאלה העומדת למבחן, כאשר רוצים אנו להביא את פריצת הדרך הביתה, היא, מי אנחנו בהתייחס לפריצת הדרך, האם אנחנו בטוחים בה ושלמים איתה? האם נוח לנו איתה?

בחג השבועות קוראים את מגילת רות.

מגילת רות מספרת את סיפורה של רות המואביה. רות עוזבת את משפחתה, מתגיירת ומצליחה לבנות, למרות היותה בעבר נוכריה, משפחה יהודיה, שממנה יוצא בסופו של דבר דוד המלך.

נתבונן בסיפור המגילה, כדי ללמוד ממנו מה נדרש על מנת להביא את פריצת הדרך הביתה.

המגילה פותחת באלימלך ונעמי, זוג חשוב מבית לחם.

"וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב--הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו. "

ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת--שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ. 

לאחר מות אלימלך מתחתנים שני בניו עם נשים נוכריות מואביות. אחרי עשרים שנה גם הבנים מתים.

נעמי מחליטה לחזור לארץ ישראל, והיא משדלת את כלותיה האלמנות לחזור לעמן ולאלוהיהן. אחרי הפצרות מסכימה ערפה לדברי נעמי חמותה, ושבה למואב. רות, לעומתה, ממאנת לחזור, ומתעקשת להשאר עם נעמי. כאן אנו מתחילים לגלות את גישתה.

"טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ."

נעמי קולטת את נחישותה של רות ומתרצה.

מידת הביטחון שמפגינה רות בדרכה עולה בעצמה רבה מן הפסוקים, האשה שרק לא מכבר למדה להכיר את אלוהי ישראל, מוכנה למסור את נפשה על כך.

 " יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה;"

המסירות של רות משפיעה על המשך העלילה. רות צריכה למצוא חתן קרוב משפחה, שישא אותה וירש את נחלת משפחת אלימלך, ובכך ישמור על נחלת המשפחה. אך מי ירצה לשאת אלמנה נוכריה?

"ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ--חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ."

בעז איש עשיר מבית לחם, קרוב משפחה של נעמי, מגיע לשדה ומתעניין אצל מנהל העבודה בנערה הזרה שהצטרפה לעניים המלקטים מאחורי הקוצרים.

"הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים--וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה--זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט."

בעז מתרשם מהתנהגותה של רות, פונה אליה ומוודא שהנערים לא מטרידים אותה, ומאפשר לה לשתות ולאכול עם הפועלים שלו.

"וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.

יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ--הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יב יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו."

רות חוזרת לנעמי ומספרת לה את כל מה שקרה, וכעת עליהן לטכס עצה איך לגרום לבועז לשאתה לאישה.

בעצת נעמי, רוחצת רות את גופה, מחליפה שמלותיה, מתקשטת ונכנסת בלילה לגורן בו ישן בועז ושומר על התבואה הקצורה.

"ז וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. ט וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה. י וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי--הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן: לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים--אִם-דַּל, וְאִם-עָשִׁיר. יא וְעַתָּה, בִּתִּי אַל-תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ: כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. 

בטקס החתונה שנערך בשער העיר מברכים את בועז זקני העיר

יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים--עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.

הסיפור מסתיים בסוף טוב, לרות נולד בן, נכד לסבתא המאושרת נעמי. שממנו בא דוד המלך.

"טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד."

מה בא סיפורה של רות ללמדנו? מי היא רות בהתייחס לפריצת הדרך שלה?

לאורך כל הדרך מפגינה רות נחישות, עקשנות, מסירות ומידת ביטחונה בהחלטתה הולכת ומתחזקת כל הזמן.

רות היא דוגמא למסירות למען השינוי שאדם רוצה לעבור. היא מוכנה לעשות כל מה שנדרש ובלבד שתדבק באלוהי ישראל. היא מוכנה לעזוב את עמה ואלוהיה, היא מוכנה להיות ענייה ולנדוד לארץ אחרת, לעתיד לא ידוע. היא מוכנה לפעול בצורה לא שגרתית בכדי להתחתן עם בועז. כל מי שנתקל ברות במגילה קולט ממנה שהיא אשת חיל, כפי שכינה אותה בועז. הדרך שבה היא מתייחסת לשינוי שעברה מוחקת את כל הספקות של אנשי בית לחם לגביה, ומאפשרת לה להשתלב ולהקים את משפחת המלוכה בישראל. 

יציאת בני ישראל ממצרים היא אב טיפוס לפריצות דרך. באופן פיזי - היציאה מעבדות לחירות, ובתודעה - מעבר מתודעה של גלות לתודעה של גאולה. ננסה ללמוד מיציאת מצרים על פריצות דרך בכלל.

מתי בני ישראל הבינו שהם נגאלים?

בתחילה, כאשר בני ישראל היו עסוקים בעבודת הפרך, הם אפילו לא היו פנויים לשמוע על האפשרות של גאולה.

משה בא לבשר שנשלח על ידי ה' והם:

שמות פרק ו פסוק ט'

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."

בני ישראל לא מבינים זאת לחלוטין, הם לא הבינו זאת בכל התהליך הארוך של עשר המכות, וגם לא כאשר נצטוו לשחוט את קרבן הפסח, ולאכול אותו כשהם מוכנים ליציאה לדרך.

שמות פרק יב פסוק י"א

"וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיהוָה. "

מנין לנו שהם לא הבינו זאת לחלוטין? מנין שהם היו מופתעים?

בהגדה של פסח נאמר:

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?

 על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם"

למרות שבני ישראל נצטוו לאכול מוכנים ליציאה לדרך כשנעליים לרגליהם ומקלם בידם, הם יצאו לדרך עם בצק שלא הספיק להחמיץ. הבצק שלא החמיץ מעיד על אי מוכנותם ליציאה, ועל הפתעתם ממנה.

המצה היא זכר להפתעה שהתרחשה ביציאת מצרים, זוהי מצוות החג, בכך שאנו אוכלים את המצה אנו מזכירים את הלחם שלא הספיק לתפוח ואת ההפתעה הגדולה.

מדוע כל כך חשוב לזכור זאת, ואיך ניתן להסביר את ההפתעה למרות ההכנות שעשו בני ישראל?

בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז כתוב:

" שלושה באין בהיסח הדעת, אלו הן, משיח מציאה ועקרב"

ישנם שלושה דברים שבאים לאדם דווקא בהיסח הדעת, כלומר בהפתעה, מציאה שאדם מוצא, עקרב שצץ מתחת לסלע, ועל אחת כמה וכמה המשיח. הגאולה היא תמיד הפתעה.

עד כדי כך שהגמרא מספרת שרבי זירא מצא פעם חכמים שעסקו בנושא ביאת המשיח, אמר להם:

בבקשה רוצה אני מכם שלא תרחיקו את ביאת המשיח, שהרי למדנו ש"שלושה באים בהיסח הדעת, משיח, מציאה ועקרב.

פריצת דרך גדולה כמו גאולה, היא תמיד פריצה של גבולות התודעה שלנו, ולכן היא תמיד הפתעה.

מיציאת מצרים אנו לומדים, שגם היום או בכל עת שהמציאות נראית אפורה ושגרתית לחלוטין, הגאולה יכולה להגיע בפתאומיות תוך שבירת התודעה הצרה של הגלות.

חג מצות מפתיע לכולם,

מתי וכסלר

מאמן ומנחה, כוונה - חברה לאימון אישי ועסקי

www.kavana.co.il