סדנא המקנה כלים להתפתחות אישית דרך למידה, לצמיחה אישית ולהנחיית קבוצות .
הלימוד מבוסס על קריאה משותפת של טקסטים מן המדרשים, זוהר, ר' נחמן ועוד .
מתוך הקשבה מלאה לנאמר בכתוב, אנחנו בודקים היכן מופיעים אותם יסודות שעלו בלימוד, בחיינו, וכיצד הם יכולים להשפיע עלינו .
הלימוד נשען על כוחה של החבורה, הקולות והקריאות השונות, שבה כל אחת מהמשתתפות משמשת מראה לחברתה בתהליך ההתבוננות פנימה .

ללמוד עם הדסה

זה בעצם להפגש עם עצמי, עם הקב"ה שבי ושבאחרות בקבוצה, דרך התורה, דרך גיוונים של הזוהר הקדוש, ר' נחמן, גמרא, הרב קוק וכל מה שעולה על דעתה.

הדסה מנחה אותי, אותנו באופן עמוק ובדרך שלא מתפשרת על שום פסיק הצידה מהאמת.

אני מרגישה שהמילה שיכולה לתאר באופן המדוייק ביותר את אופי הגישה, היא אומץ!

בלי פחד, ובלי כבלים הקושרים לתפיסה בה אנו מורגלים, או לאיכות בה אני רגילה לראות ולחוות את הדברים. יחד עם זאת הדסה לא מוותרת על הדיוק לטקסט, רק מרחיבה את כל משמעויותיו.

הקשר שנוצר הוא קשר לחיים, הלימוד נחווה בשבילי בכל רמות הנשמה והגוף.

חן

הלימוד עם הדסה הוא עבורי לימוד שיש בו הרבה חיות, תורה שיש בה התחדשות ואותנטיות.

תורה שמצד אחד יש בה הרבה הקשבה ל"כאן ועכשיו" ומצד שני היא מובילה למחוזות אחרים, רחוקים וצופני סוד.

זהו לימוד המזמין התבוננות פנימה, תוך שאילת שאלות על עצמי על חיי, ובעיקר לימוד המעניק חוויה של חופש, החופש להיות, לחיות וללמוד בדרכי שלי.

גל

להיפתח כמו פרח לאוויר ולאור                               

                     הדסה פרומן (60) היא אשת רב לא קונבנציונלית שנשואה לרב לא קונבנציונלי, הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע. למרות שאף שנה משנות לימודיה האקדמיים לא המשיכה לשנה נוספת, עסקה שנים רבות בתחום, ממשיכה ללמד בבית ספר שמשלב ילדים בעלי מוגבלויות ומעבירה סדנאות למבוגרים. "הכל צריך להיות מחובר בצורה טבעית ולצמוח מהשורש", היא אומרת.

והיא בכלל קיבוצניקית. "נולדתי לבית משפחת מיטווך בקיבוץ לביא מיד לאחר מלחמת השחרור", היא מספרת, ובקולה צעירות ורעננות יוצאות דופן. "אבי חקלאי עד עצם היום הזה, כשהוא בשלהי שנות השמונים שלו, ואמי יחד אתו, מלמדת את ניניה בבית הספר האזורי".

מביתה, בית קיבוצי של שנות הששים והשבעים, לקחה בעיקר את החיבור לטבע. "הערכים של הקיבוץ הם הפשטות והשיתוף, ולמרות שאף אחד מילדי הוריי לא נשאר קיבוצניק, כולם ממשיכים את העקרונות האלה בדרך זו או אחרת. צריך לחיות טוב ולחיות פשוט, להיות חופשי מהחומר ולא להיות שקועים בו". על אף זאת, היא מציינת, שיתופיות היתר של הקיבוץ מעולם לא התאימה לה. "מצד אחד", היא מהרהרת, "אדם הוא חלק מחברה ועניינו הוא לתרום ולהיבנות בתוכה. מצד שני, גם אני וגם לא מעט אחרים בני דורי קיבלנו משהו 'אנטי-חברתי' בגלל הקרבה  הבלתי פוסקת בחברה הקיבוצית, שמקהה את החושים החברתיים. בעיני, צריך מרחק כדי לבחור וליצור קשר עם האנשים סביבך".

כחלק מרוח התרומה, התגייסה הדסה לצבא. "הייתי מפקדת בנח"ל!", היא נזכרת בצחוק. "אני לא חושבת שהייתי מפקדת טובה. בכלל לא התאמתי לכל ה'תאולוגיה' של הצבא. אפילו התקבלתי לקורס קצינות, אבל נתתי את מקומי למישהי אחרת, שרצתה יותר ממני..."

ניסית לרכוש השכלה חינוכית?

"לאחר הצבא עבדתי למשך שנה כגננת בקיבוץ, והמשכתי להיות גננת שנים רבות. מבחינת המסגרות הלימודיות- למדתי שנה במחלקה לפילוסופיה, וגם שנה במכללת בית וגן. את השנה השנייה עשיתי עם הגדוד של מנחם, אישי הטרי, שנדד ממקום למקום ואיתו הכלה הצעירה... לקחי איתי חומר לימודי ועשיתי את המבחנים מרחוק. כך סיימתי את השנה השנייה, ואת לימודיי האקדמיים בכלל. החיים שלי הם הלימוד".

לאחר סיום המלחמה השתקע הזוג הצעיר בעיר העתיקה. אך לא למשך זמן רב. "גרנו מעל הכותל, ומנחם מאוד אהב את המקום. אבל אני לא יכולתי, היו שם הרבה אבנים, ובכלל לא צמחים", היא מגלה שוב את הקיבוצניקית שבה. משם נדדו למבשרת ציון, וכששמעו שמקימים קיבוץ בהרי גוש עציון, 'מגדל עוז' שמו, היו בין הראשונים לעלות לקרקע.

איך נוצר הקשר עם תושבי תקוע?

"חנן פורת הוא שקישר בינינו. היינו שלוש שנים במגדל עוז, והחבר'ה הראשונים של תקוע, גרעין קשה של עולים מחבר העמים, היו באים לשמוע שיעור ממנחם פעם בשבוע. אחרי שלוש שנים הם פשוט באו, ארזו לנו את הדברים, סידרו את הבית והעבירו אותנו ליישוב שלהם. זה היה לפני... שלושים שנה", היא צוחקת.

דווקא יישוב מעורב, דתיים וחילוניים, או שזה יצא במקרה?

"העניין של יישוב מעורב שייך לגמרי לשורש הרוחני שלנו", היא פוסקת. "העניין הדתי-הרוחני זקוק אצלנו להרבה מאוד אוויר, לחופש, להכיל את ההפכים ואת השונים. ליצור קשר, ועם זה תמיד להשאיר מרחב בתוכו. הדבר הזה מתאפשר רק כשהחברה מגוונת ואין מכנה משותף בין כולם, ואז לכל אחד יש המקום המיוחד שלו. לא באנו לתקוע כדי להחזיר אנשים בתשובה, אלא כדי שנוכל לנשום".

ואיך זה מצליח, להיות גננת של דתיים וחילוניים יחד?

"הנחת היסוד היא שאין צורך בלחץ. לאלף את הילדים ל'מצוות אנשים מלומדה' זה מאוד מיותר. ילדים מאוד חכמים ויודעים למה הם שייכים ומה מתבקש מהם. תמיד האמנתי שמבחינה חינוכית לא צריך 'לתחום' את הילדים אלא 'לפתוח' אותם. העולם והיהדות הם אינסופיים, וצריך להיפתח לדברים כמו פרח לאוויר ולאור. כשאתה חי, ולא כפוי או כפוף, זו אווירה הרבה יותר מצמיחה. לצערי, יש יותר מדי פחד בחינוך שלנו".

ולהיות אשת רב זה...

"הקשר שלנו הוא קשר של חברותא. במשך השנים החברותא התרחבה ונוספו בה עוד עשרה חברים- הילדים שלנו. הרבה מהמפעלים שלנו אנו עושים יחד, ויש גם הרבה ויכוחים, בדיוק כמו חברותא. אף פעם לא נכנסתי לתפיסה הממסדית של רבנית היישוב... לפחות בדור הצעיר, בקרב התלמידים שעוטפים אותנו, חלק גדול מהאנשים הם חברותא שלי ובקשר איתם אני גדלה ומתפתחת.

היום אני מלמדת קבוצות לחבר שני יסודות- לימוד התורה והיצירה. צריך ליצור עם חיבור עמוק לתורה במובן הכי רחב שלה- מתוך התבוננות פנימית וקשב".