ב"ה תמוז תש"ע

יוני 2010

השכל והרצון - שני מנהיגי האדם

ניהול עצמי על פי ר' צדוק הכהן מלובלין

מתי וכסלר

כל מי שמתבונן בעצמו ובמחשבותיו, יכול להבין שמה מה שאני מבין כעת ובטוח בו, עלול להיראות בעתיד אחרת לגמרי. אם משום שיבוא שיקולים חדשים שלא הכרתי, ואם משום שאני השתניתי ואני מסתכל על אותן עובדות אחרת. ידיעה זו היתה צריכה לכאורה לעורר ספק בכל החלטה או הבנה שיש לנו. העניין נראה חמור עוד יותר כאשר אנחנו מתבוננים בעובדות הבאות:

אנשים נוטים להצדיק בדיעבד דברים שעשו כדי להרגיש בנוח איתם, למשל אחרי הקנייה של מוצר חדש אני משכנע את עצמי ואת אחרים כמה זו היתה קנייה נבונה, לאנשים קשה מאד להודות שהיתה יכולה להיות אופציה טובה יותר, ובספרי הדרכה למכירות זה מוכר כטכניקת מכירות נפוצה.

כאשר אנשים מתווכחים כל צד רואה בבירור כמה חברו מסלף את העובדות לפי האינטרסים שלו, ורק הוא רואה את הדברים באובייקטיביות.

כל האנשים בעולם רואים את עצמם מוסריים בסך הכל, ורבים מהם מוצאים פגמים מוסריים גדולים באחרים. והנה קטע יפה שמתאר זאת מתוך דברי אחד מתלמידי הגר"א ר' פינחס מפאלצק

"ראה בני... איך היצר הרע מסמא את עינו של האדם, עד שכל בני האדם טועים בעצמם, מהיפוך אל היפוך. אם תשאל את האדם, האם אוהב אתה את העוולה? ואמר לך, לא די שאני שונא את העוולה לעשותה, אלא אין אני יכול לראות את האיש העושה עוולה! וכן במידת הגאווה יאמר כך, שאינו יכול לסבול ולראות האיש העושה דבר גאווה או חנופה. ... ראה בני איך היצר הרע ממלא אבק את עיניי האדם, האמת שהוא אוהב היושר, אך מראה לו שכל העוולות הם יושר, האמת שהוא שונא ממון אחרים, אך שמראה לו שכל הממון הוא שלו, ובהיתר בא לידו... והאמת שהוא שונא את הגאווה, אך נדמה לו לפי ערך מעלתו, שהכול הוא ענווה אצלו. ולכן בני אל ישיאך היצר שיש בך שום מדה טובה ממידות הללו". המסקנה שלו מכך היא שלא ניתן לסמוך כלל על שיקול הדעת שלי ביחס למוסריות שלי בעצמי.

המשותף לכל שיבושי הדעת הללו הם חוסר האובייקטיביות שלנו משום שיש לנו רצונות שונים שמשפיעים על החשיבה שלנו.

ר' צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה ב') ניגש לסדר את היחסים הנכונים בין הרצון למחשבה.

ופותח בהגדרה ש:"השכל והרצון הם שני מנהיגי האדם".

אותה הוא לוקח מדברי הירושלמי (ברכות ט:)

"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֵם

אמר ר' לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה                  ( = הלב והעין שני סרסורי החטא)

"תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה" (משלי כ"ג)

אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי". ( = אם אתה נותן לי לבך ועיניך אני יודע שאתה שלי).

לאחר זיהוי הלב עם הרצון והעין עם השכל, עובר ר' צדוק לתאר את השפעתם ההדדית, ופותח במה שהזכרנו שהשכל נגרר אחרי הרצון ומושפע מאינטרסים, והשוחד ממש מעוור את עיני הדיין מלראות את האמת, אחרי קבלת השוחד הוא בטוח שהאמת עם המשחד.

... והשכל נמשך אחר הרצון כענין שנאמר (שמות כג) כי השוחד יעור עיני חכמים, כי הרצון מטה השכל.

מנגד אומר ר' צדוק יש גם צד שני לעניין.

ומכל מקום אמרו גם כן (במדבר רבה י, ב) "עין רואה ולב חומד" שהשכל מוליד הרצון.

הצד השני של התמונה הוא בכך שגם הרצון שלנו הוא תוצר של תפיסה מסויימת, ובכך הוא נקבע על ידי השכל. לשם הבהרה ניקח דוגמא של בחור מבוגר המתלבט האם להתחתן עם מישהי שהוא יוצא איתה זמן מה.

מצד אחד הוא רוצה מאד להתחתן, וזה עלול לגרום לו להתעלם מקשיים ממשיים שעלולים לצוץ בהמשך הדרך, ולמכור לעצמו את ההחלטה. נראה שהקב"ה שיצר את מנגנון ההתאהבות פעל בדיוק באופן הזה, כבר אמרו חכמים שהיה ניסיון לבטל את יצר הרע של עריות, ובאותו יום לא מצאו ביצה בשוק, שכן אף תרנגולת לא הטילה. בכך הם אמרו שאילולא החשק המיני אנשים לעולם לא היו מתחתנים. ההתאהבות והאופוריה שהיא יוצרת אכן משכיחים מבני הזוג את הקשיים שיצוצו בהמשך, כאשר ההתאהבות הסוערת תהפוך לאהבה שקטה.

מצד שני המחשבה מטה את הרצון, ברור שהוא לא מתאהב בכל אחת שהוא יוצא איתה, המחשבה שהיא עשויה להתאים לו איפשרה את ההתאהבות בבחורה זו. התפיסה שלו לגבי מי הוא עצמו ואיזה בית הוא רוצה להקים גם היא תפיסה שיוצרת את הרצון לבחורה מסויימת, על פי התאמתה למודל שבראשו.

כעת הוא אמביוולנטי לגביה, הוא רוצה וגם לא רוצה, האמביוולנטיות עצמה שהיא מעין רצון כפול היא תוצאה של מחוייבות שלו למצוא את האחת והיחידה. ההנחה שיש אחת ויחידה שהוא צריך למצוא, היא הנחה שכלית שיוצרת את המתח הפנימי, ואת הרצונות הסותרים.

הסלט נהיה קצוץ יותר אם נאמר לו שהוא צריך להקשיב ללב שלו בכדי להחליט, ולא לחשבונות שיש לו בראש, כאילו ניתן להפריד ביניהם הפרדה מוחלטת.

את התלות ההדדית בין השכל לרצון מתאר ר' צדוק כך:

ועל זה אמרו (אבות ג, יז) "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה" שניהם קשורים יחד זה בזה, והא בלא הא לא סגי:  (= וזה בלא זה, לא יעלה בידך)

בשביל לקבל החלטה נכונה אני צריך לעשות סדר גם ברצון וגם במחשבה. אולם אני לא יודע מהיכן להתחיל, כל מחשבה שלי כבר מוטית, וכל רצון שלי גם הוא מוטה, אז איך מתחילים?

ואמר (תהלים כז, י) "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַה' יַאַסְפֵנִי" כידוע אבא ואימא הוא מוח ולב ושניהם עזבוני בעוונות. אין חכמה ואין בינה. 

את המצב האבוד הזה מתאר ר' צדוק כיתמות מאב ואם, אין לנו על מי להישען. חוויה שכזו אנו מרגישים גם כאשר החלטה שקיבלנו מרצון שלם ובהיגיון רב, נעלמת מאיתנו לגמרי כאשר אנחנו עומדים שוב מול הפיתוי. כמו החלטה 'אמיתית' להמנע משוקולד, שנמסה כאשר הוא מגיע, וכל אחד מאיתנו מכיר את נגעי לבבו, ואת הדוגמא שלו לכך.

"בעידן דיצר הרע לית דמדכר ליצר טוב" (נדרים לב ע"ב) (= בזמן של יצר הרע אין מי שזוכר את היצר הטוב") , ואין לנו שכל ולא רצון.  

הפיתרון הלא סופי

רק מכל מקום ה' יאספני והקב"ה עוזרו ויכול לו, (ליצר הרע)  גם בדורות אחרונים, כענין אמור לאומן שעשאני כמה מכוער אני וכו' (תענית כ ע"ב). והקב"ה הוא אומן שעשאנו כך, בלא שכל ובלא בינה שבלב ורצון.

ר' צדוק עומד מול רבונו של עולם ואומר, אני עושה כפי הבנתי, ואתה הקב"ה עשית אותי כך, יצור מכוער בסתירות פנימיות, ובכך מעביר את האחריות לריבונו של עולם, שכן האדם כשלעצמו לא מסוגל לשחרר את עצמו מעצמו, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

הוא יאספנו פירוש אסיפה הוא קיבוץ הנדחים, וזהו כל עיקר הישועה וקבץ נדחינו וגו', של כל פרט נפש אם יקובצו נדחיו כל חלקי נפשו למקום אחד הוא צדיק ונושע:"

הקב"ה הוא זה שמאפשר לנו לאסוף את הנידחים, לחבר את הרצון והמחשבה לעניין אחד נכון, זוהי הגאולה האישית.

עמדה זו עלולה להיראות במבט ראשון כיאוש, וזריקת האחריות כלפי מעלה. אך אני סבור שיש להבין אותה באופן אחר, ההבנה הפנימית של מצבו של האדם וחוסר שיקול הדעת שלו היא עמדה שמשאירה את הלומד או את מי שצריך לקבל החלטה בעמדה של ענווה. אין בידי לגמור את המלאכה, אינני יכול לרדת לעומקו של כל עניין ולעולם אינני ממצה דבר עד תום. עמדה זו עצמה היא המקום האחרון שאליו אפשר להגיע, עם עמדה כזו אנחנו יכולים להבין יותר טוב כי אנחנו קשובים ופתוחים לקולו של ה', אך ככל שנדע לעולם יהיו מקומות שאותם לא נבין, בבחינת תכלית הידיעה לידע שאינו יודע.

בספרו מחשבות חרוץ אות ז' ר' צדוק מתאר מזווית נוספת את היחסים הנכונים בין רצון ומחשבה.

...והעיקר הוא החשק וכמו שאמרו (מגילה ו' ע"ב) יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, כי כל השגה ומדריגה אינו אלא על ידי היגיעה שהוא על ידי החשק וההשתוקקות שיש לאדם לדבר זה, ולא ינוח ולא ישקוט עד שימצא.

ר' צדוק מבאר את המאמר 'יגעת ומצאת תאמין לא יגעת ומצאת אל תאמין' כעיקרון שמגדיר את הדרך הנכונה להשיג דברים', עיקרון זה מבוסס על ההבחנה בין השכל לרצון שעליה עמדנו בפיסקאות הקודמות.

המאמר מציג את המאמץ האנושי כ'יגיעה' שלאחריה 'מציאה', המציאה לכאורה אינה קשורה, ליגיעה שכן מציאה היא דבר שלא נתן לתכנן אותו או לעמול עליו, אם כן מהו היחס בין מאמץ ותוצאה?

יש להכיר בכך שכל הישג מקורו ברצון, הרצון הוא העיקר, ובו אנחנו צריכים להתמקד. הדברים אמורים כלפי מטרה שעומדת לפני, יותר משאני צריך לנסות להגיע אליה במעשים, ויותר משאני צריך לתאר אותה בשכלי ולתכנן את הדרך אליה, אני צריך לחשוק בה, ולהתגעגע אליה. היגיעה אינה מתארת ריבוי של מעשים אלא את הכיסופים שאינם מתמלאים. הדבר נוגע לעיקרון אחר, כוחו של הרצון כיוצר מציאות, לעומת המחשבה שרק מתארת את המציאות אך לא מובילה אליה בהכרח.

וגוף ההשגה נקרא מציאה דבאמת ה' יתן חכמה ואי אפשר לאדם להשיג שום דבר בכוחו והשתדלותו כלל,

לאחר שהאדם משקיע את כל כולו בחשק להשיג התוצאה מתרחשת כמציאה, ה' נותן את החכמה שרצית ללא מאמץ אלא כמתנה שמגיעה בהיסח הדעת.

אלא דהוא יהיב חכמתא רק לחכימין ואיך אפשר להיות חכימין מקודם.

הרי חכמה מקבלים, ולא אוספים במאמץ, והלא ה' נותן רק למי שכבר חכם, אם כן איך מתחילים, איך יוצאים מהפלונטר של הרצון והמחשבה המסובכים זה בזה?

אבל זהו כל חכמת האדם מה שחושק לשקוד ולייגע להשיג החכמה, והחכמה קוראה בראש הומיות אני אוהבי אוהב ומשחרי ימצאונני (משלי ח', י"ז),

ואף חכמי אומות העולם הקדמונים השיגו דבר זה שקראו לחכמיהם פילסופים דפירוש המלה בלשון יווני אוהבי חכמה לא חכמים דזה כל חכמתם שהם אוהבי חכמה...

בסופו של דבר הפיתרון של הסתירה שבין השכל והרצון היא עמדה של תפילה מבורא עולם שיתן לי חכמה. הגעגוע לאמת הוא מה שמצמיח הבנה טובה, ולא החקירה השכלית כשלעצמה. הרצון להבין באמת הוא המפתח לפיתרון הסתירה שבין השכל לרצון, אם אני אוהב את האמת וחושק בה, אני בוודאי לא אהיה נעול על דעותי הקדומות, אני אכיר בכך שחכמתי מוגבלת, ואהיה קשוב להבנות שירדו אלי ממקומות שלא ציפיתי להם.